
איך מלמדים עיצוב חוויית משתמש בעידן שבו הכל משתנה כל כך מהר?
בפרק הזה אני מארחת את רוית גונן – מנהלת תחום ux ומוצר אסטרטגי בקידו, מלווה את ארגון הילמ"ה (הייטק למען החברה) בתחומי חוויית משתמש, ועוסקת בהכשרת מעצבים מעל עשור, כרגע במכללת ספיר.
לרוית יש נסיון רב שנים בהוראה, והפעם נפגשנו לדבר על האתגרים בתקופה האחרונה שדורשים ממנה להתאים מערכי שיעור למציאות המשתנה, במהירות.רוית מסבירה שהבינה המלאכותית השפיעה מן הסתם גם על האופן שבו מלמדים עיצוב, ומתארת אותה כמהפכה הכי גדולה מאז עידן המובייל – אז, כשפתאום היה צריך לעדכן את הסילבוס כולו...
גם עכשיו, אנחנו באירוע דומה, וגם הפעם אנחנו מלמדים את עצמנו תוך כדי תנועה. אבל דווקא בתוך כל השינויים האלה, רוית מדברת על הצורך ללמד קודם כל את התחושה. להרגיש את המקצוע. להרגיש את העיפרון. להבין את התהליך היצירתי שצריך לעבור לנו בראש.
היא שואפת שהתלמידים יבינו את הבייסיק, יפתחו את הסנס המקצועי שלהם ויפתחו תהליכים טובים, ורק אז ישתמשו בכלים שמאיצים את התהליך.
בפרק דיברנו על ההבדל בין כלים חיצוניים לבין סקילס. ורוית מאמינה שאיי־איי לא מחליף את התהליך היצירתי, אלא רק מחזק אותו – אם משלבים אותו בצורה נכונה. והיא אכן עושה את זה – מלמדת גם כלים מבוססי בינה מלאכותית בקורס, הדיוק הוא שהיא בוחרת מה, כמה ולמה. מתי זה מועיל (ואף הכרחי), ומתי היא דורשת לשים את זה בצד. כי יש דברים שאי־אפשר לקצר או לעקוף – לא משנה כמה הכלי מתקדם. למשל, ארכיטקטורת מידע: רוית רואה שוב ושוב כמה קשה למעצבים לחשוב במבנים, בפלואוז, בקשרים בין חלקים – ולא רק במסכים נפרדים.
זו תשתית שמעצבת את כל החוויה, ולא תמיד מקבלת מספיק מקום כשמלמדים עיצוב. רוית מלמדת לנגן על המסכים, ולא לבודד אותם. וזה אחד הדברים הכי חשובים שהיא מתעקשת ללמד.השיחה הזו מיועדת לא רק למי שלומד – אלא גם למי שמלמד, מלווה, ומעצב את הדור הבא.